מאירי על שבת ס״ב

1 קמיעין של כתב שהזכרנו יש בהם משום קדושה וכל שאינן מחופין עור אסור ליכנס בהם לבית הכסא אבל אם היו מחופין עור מותר ואע"פ שהתפילין מחופין עור ואעפ"כ אסור ליכנס בהם לבית הכסא טעם הדבר מפני השי"ן הגלויה בהם שמאחר שאמרו שי"ן של תפלין הלכה למשה מסיני וכן הדין בקשרי הדל"ת והיו"ד לדעת קצת הרי היא ככתב אחר שבו וזהו שאמרו הנכנס לבית הכסא חולץ תפליו ברחוק ארבע אמות ואע"פ שבמסכת ברכות אמרו גוללן בימינו כנגד לבו לא אמרוה אלא במקום שצריך שמירה ומתירא עליהן:

2 הואיל והקמיע כשאין מחפה עור אסור ליכנס בו לבית הכסא לא הותר קמיע של כתב לצאת בו אלא מחופה שאם אינו מחופה יש לחוש שמא יצטרך ליכנס לבית הכסא ויבא להביאה ארבע אמות אבל קמיע שאסור לצאת בו מ"מ מותר הוא בטלטול:

3 קמיעין אלו אע"פ שיש בהם צד קדושה כמו שביארנו אין מצילין אותן בשבת מפני הדליקה במבוי שאינו משותף ואפי' היו בהם שמות ופרשיות של תורה וכן הדין במיני התפלות והברכות אע"פ שהועתקו שם הרבה פרשיות של תורה אין דינן ככתבי הקדש לחלל שבת עליהן בהצלת דליקה ומ"מ אסור לנהוג בהם מנהג חול ולהשליכם אלא אם ראה שהם בלים יגנזם אפי' היה כתוב לו שם על ידות הכלים או על כרעי המטה והוצרך להשתמש בהם תשמיש של חול חייב הוא לגררו ולגנזו:

4 המשנה השלישית לא תצא אשה במחט נקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם ולא בכוליאר ולא בכובלת ולא בצלוחית של פוליטון ואם יצתה חייבת דברי ר' מאיר וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פוליטון אמר הר"ם פי' כאשר השלים לזכור כל הדברים שאם יצא באחד מהן לא יתחייב חטאת לדברי הכל התחיל לזכור הדברים שאם יצא באחד מהם יתחייב חטאת ומפני זה לא דבקו בזה המין הראשון וכוליאר כמו טבעת שמסבב כן הראש כלו ובלשון חכמים קורין אותו מכבנתא וכובלת כלי קטן מחרש או זהב נותנין בו משיחה טובה יתעדנו בה הנשים ופוליטון המור והוא המוסק והדומה לו ממיני הבשם והלכה כחכמים:

5 אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר לא תצא אשה במחט נקובה ר"ל שתופרין בה את הבגדים מפני שזו אינה תכשיט כלל ואין דרך להביאה אלא לצורך תפירה וחייבת בהוצאתה חטאת אע"פ שהיא תחובה בלבושיה על הדרך שביארנו במשנה ולא בטבעת שיש עליה חותם על הדרך שביארנו במשנה ולא בכוליאר ופי' בגמ' מכבנתא ופירשו בה כעין ציץ שמסבב את הראש ואין רוב נשים יוצאות בו ולפיכך הוא נדון כמשאוי וי"מ בה אותו תכשיט הקרוי נושקא על שם שמכבנת ואוחזת פתחי החלוק ומ"מ אין זה נכון שיהא זה משאוי גמור עד שנחייב בה חטאת:

6 ולא בכובלת ופי' בגמ' חמרתא דפילון וענינה צרור שקושרין בו סם קרוי אצלם פילון וי"מ הרבה מיני סמים ולשון דפילון אצלם ענין בילה מלשון בלולה בשמן שתרגומו דפילא במשח וענין התכשיט הוא לאשה שריחה רע וכן צלוחית של פוליטון והוא שמן אפרסמון ובכולם חייבת חטאת לר' מאיר ולדעת חכמים בכובלת ופוליטון הואיל ודרך כל אשה שריחה רע בכך כעין תכשיט הוא ופטורה ומ"מ לכתחילה אסור ולא משום שלפא ומחויא שאין דרך אשה שריחה רע לפרסם שהיא צריכה לכך אלא שאינו תכשיט גמור והלכה כחכמים ומ"מ גדולי המפרשים מקילין לומר שאם היה צרור זה מעביר ריח רע לגמרי הרי הוא כקמיע מומחה ומותר אלא שאינו מעביר אלא מגין שלא ירגישו בה בני אדם:

7 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

8 כבר ביארנו בראש הפרק על זה שאמרו בסוגיא זו וחלופיהן באיש שגדולי הרבנים פירשוה על הטבעת לבד ואף גאוני הראשונים מסכימים בה כן אבל גדולי הפוסקים פירשוה אף על המחט ויש לתמוה בה שהרי מחט באיש בין נקובה בין אינה נקובה משאוי הוא ואלו היה חלוף היה לנו לומר מזו הנקובה שאינה שאינה נקובה שהיא אצלו משאוי ולחיוב חטאת והנקובה שאינה משאוי לפטור אבל אסור ומ"מ יראה שהם אמרוה מפני שאמר וחלופיהן שמשמע שעל שניהם הוא חוזר שאם תאמר על הטבעת לבד היה לו לומר וחלופו ומ"מ היאך נחדש דברים זרים מפני הוראה מועטת שבלשון והרי איפשר לפרש וחלופיהן על שני מיני הטבעת ר"ל בחותם ובלא חותם ויש מקיימין את דבריהם שהמחט הנקובה לאיש הואיל ותחובה בבגדו פטור אבל אסור ומפני שאין דרך הוצאתה לאיש בכך אלא בבד של מחטין וצינורות דרך סחורה אבל כשאינה נקובה חייב חטאת שדרכו בהוצאה זו להיות מצויה אצלו תמיד ליטול בה את הקוץ ומ"מ מה שצריך בה לענין הטבעת כבר ביארנוהו:

9 יוצאין הרועים בשקים שמתכסים בהם מפני הגשמים ולא סוף דבר רועים אלא אף שאר בני אדם אע"פ שאין רגילים בהם מפני שמ"מ הואיל וראוי לזה כזה והורגלו בו קצת בני אדם תכשיט הוא לכלם ואין אומרים אצל הרגילים שעם בפני עצמו הוא לענין זה:

10 המוצא תפילין בשבת בשוק או בדרך מכניסן בעיר זוג זוג כדרך שלובשן בחול אחד בראש ואחד בזרוע וכשמגיע למקום המשתמר חולצן וחוזר ומניח זוג אחר ומכניסו על דרך זה שהרי זה כעין תכשיט לאיש הואיל ודרכו בהן בחול אבל אשה הואיל ופטורה מן התפילין שהרי בכלל זמן גרמא הם שלילה ושבת אינו זמן תפלין אינה מכנסת בדרך זו אלא מוליכה פחות פחות מארבע אמות:

11 טבעת שיש עליה חותם שאסרנו לאשה אפי' היתה גזברית וצריכה לשלוח חותמות לממונים תחתיה לומר עשו כך וכך עד שמתוך כך היא רגילה להניח באצבעה תמיד טבעת שיש עליה חותם אעפ"כ אסור לה ואין זה תכשיט אצלה והרי יצאה לה מכלל נשים לענין זה לגמרי:

12 כבר ביארנו שהמפתח אסור להביאו בחגורו כדרכו בחול ואין צריך לומר בידו ומ"מ קצת חכמי צרפת נוהגין שעושין דפוס מפתח בראש החגורה של כסף והוא אצלו בראש החגורה ויוצאין בה שהרי מכלל החגורה היא:

13 זה שביארנו בכובלת ופליטון שפטורה היא בהוצאתה דוקא כשיש בה בשם אבל אם אין בה בושם חייבת על הכלי ואע"פ שכבר קלט ריח הבשם והיה לנו לומר שהכלי טפל לאותו בושם ויהא פטור אף על הכלי שהרי משנה שלימה שנינו המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי מפני שהכלי בטל אצל האוכלין מ"מ אוכלין יש בהם ממש מה שאין כן בריח בשם:

14 ראוי לאדם להזהר שיהא נקי הדעת בכל ענינו ואל ישקץ עצמו בדברים המלוכלכים והנמאסים וישתדל במיני הנקיות הרבה דרך הערה אמרו ג' דברים מביאים את האדם לידי עניות המשתין מים בפני מטתו ר"ל בקרקע ושלא בתוך הכלי ר"ל שמתוך עצלותו אינו רוצה להתרחק וללבוש בגדיו ומשתין בפני מטתו ערום וכן המזלזל בנטילת ידים ואין דברים אלו יוצאין אלא מבני אדם הנרדמים בתרדמת עצלה וכן מי שאשתו מקללתו בפניו ר"ל מי שגורם לאשתו שתכעוס עליו כ"כ עד שתקללהו בפניו כגון שמונע ממנה תכשיטיה ויש ספק בידו לעשות וכשהיא רואה בעצמה כך אף היא מתרשלת בשמירת נכסיו ומביאתו לידי עניות וכן כל כיוצא בדברים אלו ובדרש אמרו בזו מפני שאשתו ובני ביתו תלוים עליו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם וכל שמרחם על אותם שהם תלוים עליו אף מי שהוא תלוי עליו מרחמו: